החיסול בדובאי הופך ע"י ההסברים והגילויים של מפקד משטרת דובאי לקרקס. חכמי התקשורת שלנו והפרשנים הבכירים - מצאו את כל הכשלים במבצע - והם היו כמובן, מבצעים זאת טוב יותר.
החיסול היה מוצדק, מבוצע מקצועית עם מספר תופעות לוואי מיותרות.
הסיכול הממוקד - באור המשפט הבינלאומי - הוא נגזרת של הגנה עצמית, ולכן מוצדק.
שכר מצווה - מצווה.
* מאת עו"ד אברהם פכטר
החיסול בדובאי של בכיר החמאס, האחראי לחטיפתם ורציחתם של שני חיילי צה"ל ובהברחת נשק מאסיבית מאיראן, לרצועת עזה הגיע בעיתוי הנכון.
משך שנים היה "האובייקט" במנוסה ובמסתור, תוך ידיעה שידו הארוכה של המוסד בעקבותיו.
מפקד משטרת דובאי, הפך בעקבות האירוע, לכוכב תקשורת מבוקש וכשהבין שאפשר לעשות מהחיסול "טלנובלה" מתמשכת, החל לשחרר קטעים של סרטונים בהמשכים.
הבעיה בפרסומים אלה, שמדובר בקטעים נבחרים, מבושלים ובעיקר מגמתיים עם רמיזות עבות לעבר "המוסד" הישראלי.
בלי להרגיש, הפך מפקד משטרת דובאי, את החיסול "לקרקס", כאשר מספר החשודים והדרכונים הזרים, עולה מדי ביום בסולם ריכטר בצורה מפחידה.
כאשר בתחילת המבצע, פורסם שחוליית חיסול ביצעה את החיסול, מתברר עכשיו, שהקבוצה עלתה לכיתה ועכשיו מדובר כבר במחלקה ועוד יד החשודים נטוייה.
כל מי שמתעניין קצת בז'נר של ריגול, קורא ספרות ריגול, סרטי ריגול, ספרי בלשים, יודע שככל שמספר האנשים גדול יותר, הסיכוי "לפשלות" עולה, הסיכוי לגילוי מוקדם או מאוחר ותופעות לוואי מסוכנות.
כך שמספר החשודים, לפי דובאי, שמתקרב ל-30 איש למבצע הספציפי, פשוט כולל את כל הזרים כנראה שהיו באותו זמן או יום המבצע באיזור ובמלון - והדבר הופך לאט לאט לפרסה.
אבל תופעת הלוואי - ש"המוסד" , מגיע לכל מקום, ו"לכל כלב מגיע יומו", רק מוסיף להאדרת היחידה ומגדיל את ההרתעה. לכך ניתן להוסיף, שדובאי הפכה לא רק למרכז מסחרי עולמי, אלא גם למפגש במזרח ומערב, ופעילות אינטנסיבית של גופי ביון זרים.
אבל - כל זה לא משפיע על בחירינו המיוחדים והמוכשרים מהעיתונות, שמצאו במבצע את כל הכשלים המתבקשים ומציגים אותם כשלומיאליים עם שכל וידיים שמאליות.
לפי הכתבות ב"מעריב", "ידיעות אחרונות" ובטלויזיה, ברור שהם היו מתכננים זאת טוב יותר, חד יותר, ומוצלח יותר - כמו שנראות הכתבות שלהם.
ההפתעה הגדולה - ציפתה לציבור מהח"כים הערביים בכנסת שהתקבצו והזדעקו להגן על הדמוקרטיה תוך גינוי "החיסול" ודרישה להעמיד האחראיים לדין. אף מילה, על כך שאותו מבחוח פעיל חמאס, אחראי לחטיפתם ורציחתם של החיילים סספורטס וסעדון ז"ל ועל הברחת נשק מאיראן, שהגיע לעוטף עזה ואשקלון.
ולכן ניתן לומר: ככל שהח"כים הערביים זועקים חמאס - כך החיסול מוצדק יותר, וכך המעשה הוא בבחינת מצווה, שיש להמשיך בה ולגדוע כל יד המורמת כנגד אזרחי ישראל בארץ ובחו"ל, כך נעשה לעימד מורניה בדמשק וכך למבחוח בדובאי.
לכן אם החיסול בוצע ע"י "המוסד" - לפי מקורות זרים כולל מפקד משטרת דובאי - יבורכו העושים במלאכה.
מהו הבסיס המשפטי - לסיכול ממוקד?
המשפט הבינלאומי אינו אוסר זאת המשפט הפנימי המדינתי מכיר בהגנת המדינה מאלמנטים עוינים גם בחו"ל. הסיכול - הוא נגזרת של הזכות להגנה עצמית מפני טרור - זכות המוכרת משפטית מוסרית ובינלאומית.
הסיכול הממוקד, אינו המצאה ישראלית עכשווית, פרט אולי לשם היצירתי. סקירת תולדות ישראל וההיסטוריה שלה, גם בימי קדם מלאים בסיפורי גבורה ומעש, שניתן לייחסם לסיכול ממוקד בימי מלחמה - כפי שהם מופיעים בסיפורי התנ"ך ואילך.
סיכול ממוקד - מטרתו ותפקידו לפגוע במנהיגי אוייב, בפעילות המומחים אשר מסיתים, מנהיגים, מלמדים ומבצעים פעולות שיש בהם כדי לפגוע ולסכן את שלומו ובטחונו של עם ישראל - כשאתה מגלה נחשים ארסיים ליד הבית, אתה לא רודף אחרי כל נחש בנפרד - אתה מאתר את הקן ומשמידו. בפרשנות רחבה ניתן לראות גם במלחמתו של דוד מול גולית, ביעל מול סיסרא, ביהודית מול הלופרנש, וברצף מעשים עד ימינו את כל אותם המעשים שבאו כדי לפגוע בראשי הפירמידות העוינות בימי מלחמה ובזמן חירום כסיכולים שיכולים למנוע מלחמות ממושכות ולחסוך בקורבנות לטווח ארוך.
גם ההיסטוריה הכללית מלאה בהתנקשויות ובניסיונות לפגוע במנהיגים ובראשי צבא, על אותו רקע ודי אם נזכיר את רצח יורש העצר האוסטרי בסרייבו שהובילה למלחמת העולם הראשונה וניסיון הנפל להתנקש בהיטלר ובראשי מטהו כדי לקצר את מלחמת העולם השניה.
המשפט הבינלאומי - אוסר לפגוע באוכלוסיה אזרחית ובאזרחים חפים מפשע שאינם נוטלים חלק במלחמה ואינם שייכים לכוחות המזוינים או למיליציות. אדרבא - המשפט הבינלאומי מטיל חובות על הצדדים הלוחמים, ואף הוראות ברורות לגבי אזרחים בשטחים כבושים ואחריות המדינה הכובשת, מבחינה כלכלית, משפטית וניהול חיים תקינים - כפורט באמנת ג'נבה.
מצד אחר, מכיר המשפט הבינלאומי בסמכותה של מדינה להגן על עצמה ותושביה לא רק בגבולות המדינה אלא גם בפעולות מחוצה לה, אם הדבר אכן מוצדק מבחינת הצורך הביטחוני והמבצעי. כלומר, פעולות מעבר לגבול, דוגמת סיכולים ממוקדים או פעולות מעבר לים כנגד יחידים או קבוצות, הן לגיטימיות, אם יש בהן כדי להוות גורם מרתיע ומונע סכנה ממשית.
בעניין זה ראוי להזכיר, את חיסולם של מנהיגי טרור נגד ישראל באירופה, ואת הניסיון האמריקאי לחסל את סאדם חוסין ומטהו בבניין מסוים בבגדד יום לפני פרוץ המלחמה - שנכשל, כאשר כל הבניין הופצץ ונהרס אך סאדם ניצל.
אי לכך יש לראות בסיכול הממוקד, בזמן חירום ומלחמה כפעולה נגזרת מסמכותה של מדינה להגנה עצמית ולכן היא לגיטימית ואינה סותרת את המשפט הבינלאומי. מבחן זה יכול לחול כאשר מדובר בשתי מדינות ריבוניות המתנגשות זו בזו. כאשר הפלסטינים מבקשים שיתייחסו אליהם כאל מדינה או מדינה בדרך אבל מפירים את עיקרי האמנות הבינלאומיות ואת חוקי המלחמה, פוגעים בנשים, ילדים וטף ללא הבחנה, שולחים מתאבדים למרכזי אוכלוסיה, אוטובוסים, קניונים וגני ילדים - אין להחיל עליהם כללי משפט ואין לדרוש ממדינת ישראל לשחק לפי כללי המשפט הבינלאומי - באופן דווקני, למרות שישראל מתנהלת עפ"י כללים בינלאומיים.
לכן, כל הפרשנים והמומחים הטוענים כי השימוש ב"סיכול הממוקד" - הוא לא חוקי וגובל ברצח - טוב שיעשו ויבדקו את עצמם פעם נוספת לא רק משפטית אלא גם מוסרית. שהרי אותם גורמים - שזועקים חמס בארץ ובחו"ל כנגד הסיכולים ודורשים לעצור את האנשים האלה ולהביאם למשפט במקום לפגוע בהם, הם הזועקים מרה ראשונים כאשר תופסים את האלמנטים האלה, דוגמת ברגותי ודורשים לשחררם כי הן דמויות כביכול פוליטיות תמימות ונתפשו מחוץ לגבולות ישראל - ולמקהלה זו שייכים קבוצות ישראליים כולל עורכי דין ואנשי ציבור הבוכים ומזדהים עם סבלם של האחרים ולא עם אחיהם.
כאשר בהסכם עקבה בראשות הנשיא בוש סוכם והובן על תקופת צינון שבה ינסו הצדדים להגיע להסדר, ללא מלחמה ופיגועים וילחמו בטרור אם צריך - הצד הפלסטיני התעלם, התנגד, צוחק למנהיגיו בפנים והגביר את הפיגועים בישראל לפיגועים המוניים ועוד ידיו ואיומיו נטויים - אין כל מניעה לא משפטית, לא מוסרית ולא פוליטית לשבת בחיבוק ידיים ולא לפעול להגנת אזרחי המדינה.
אמנם במהלך הסיכולים - נפגעים גם חפים משפע, עוברי אורח ובני משפחה, נשים וילדים, אך דמם בראשם של אלה שנוטלים עליהם את הסיכון לנוע ולפעול בחברה ובסביבה אזרחית, מתוך מחנות פליטים צפופי אוכלוסיה או רחובות הומי אדם תוך מחשבה ברורה שהם מסכנים את סביבתם ואולי זאת גם מטרתם בניסיונם לעטוף עצמם במגן אנושי - לצרכי חסינות, כפי שקרה בפועל גם במבצע "עופרת יצוקה".
המצפון המשפטי והלאומי שלנו - יכול להיות נקי, בנסיבות אלו וניתן להמשיך בסיכולים, כל עוד הדבר חיוני ומביא תוצאות, לטווח קצר או לטווח ארוך.
הטענה, שאנו לא ככל העמים ונדרשת מאתנו דרגת מוסריות ואתיקה גבוהים יותר, נכונה, אך לא עומדת במבחן המציאות. שהרי הצד השני מתנהל ללא כללים ללא מבחנים וגבולות משפטיים או כללי מלחמה אלא עוסק בהרג ללא הבחנה ובשנאה ללא גבולות.
יחד עם זאת ברור שאסור לזנוח את המאמץ המדיני, של הדברות ומציאת פתרונות לסכסוך הדמים. והיה אם תקום מנהיגות או מנהיג פרגמאטי, שיהיה בעל סמכות וכוח להגיע להסדר סביר, הגיוני וניתן לביצוע, לפי המודל שהציע ביבי נתניהו בנאום "בר-אילן" - יתכן ונגיע לרגיעה צבאית ומדינית. בינתיים, המצב מייאש למדי - לכן נחוצה תעוזה, עצמה - אורך רוח ונחישות עד בוא ימים טובים יותר.
לסיכום נראה לי, שהעיסוק המוגזם של התקשורת שלנו בחיסול, תוך חיפוש השלילה ולא בהבלטת החיוב יוצא מפרופורציות. ככל שנעסוק בכך פחות וניתן "למקורות זרים" לטפל בנושא כן ייטב.
שהרי העמימות, השקט, הדמיון, הסיפורים, הניחושים, יש בהם גם "הרתעה" וגם מיסטיקה מפחידה. כדאי להשאיר זאת באווירה זו - כשכר מצווה - מצווה.
הכותב הוא עורך-דין, בעל תואר שני במשפטים, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר מדריך בקורס קציני שריון, פרקליט צבאי, יועץ משפטי ביו"ש וברצועת עזה, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז, משנה ליועץ המשפטי של מועצת העיתונות ופרשן משפטי בהווה.
